סיימנו קורס מנהיגות: מציאות רבודה, סדנת נגרות וקוסקוס טריפוליטאי ביפו

לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון שלא ציפיתי לו: התקבלת לקורס מנהיגות של ההסתדרות. לא סתם קורס — תוכנית 360 מעלות שמסתכלת על מנהיגות מכל כיוון אפשרי: ניהול עצמי, עמידה מול קהל, עבודת צוות, וגם היכרות מעמיקה עם עולם העבודה הישראלי. היינו כ-15 צעירים מכל הארץ, כל אחד מתחום אחר, וכבר מהמפגש הראשון היה ברור שזאת חבורה מיוחדת.

השבוע נפגשנו למפגש האחרון. ואם חשבתי שסיום קורס זה כיתה, כיבוד ותעודה — התבדיתי בגדול. הנה איך נראה יום סיום שעושים אותו נכון.

תחנה ראשונה: צוללים לעבר עם משקפי מציאות רבודה

פתחנו את היום עם חוויית מציאות רבודה. כל אחד קיבל משקפיים, וברגע שהם עלו על הראש — נעלמה הכיתה והופיעה ישראל של פעם. ראינו איך נראו חיי העובדים לפני שהיה מי שיעמוד מאחוריהם: בלי הגנה, בלי זכויות מסודרות, בלי כתובת. ואז ראינו את אותם החיים — עם ההסתדרות לצידם.

אפשר ללמוד היסטוריה ממצגת, ואפשר לעמוד בתוכה. ההבדל עצום. כשהורדתי את המשקפיים, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה כמה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם היום — ממש לא היו כאלה.

בסוף החלק הזה חיכתה לכל אחד מאיתנו הפתעה קטנה: תעודת סיום חתומה, ולצידה מתנה שימושית להפליא למי שהולך לעמוד מול קהל — פוינטר למצגות. רמז עבה לציפיות מאיתנו בהמשך.

תחנה שנייה: סדנת נגרות בסמטאות יפו

משם נסענו ליפו, לחלל אבן ישן ויפהפה שהפך לנגרייה. על השולחנות חיכתה לכל אחד ערכה מסודרת: קרשים מהוקצעים, בלוק שיוף, קופסת ברגים. המשימה: להפוך את ערמת העץ הזאת למדף נוי אמיתי — כזה שתולים בבית ולא מתביישים בו.

העבודה הלכה בשלבים, וכל שלב היה תענוג בפני עצמו. קודם שייפנו את העץ עד שכל שבבי העץ נעלמו והמשטח נהיה חלק כמו משי. ואז הגיע החלק שאף אחד מאיתנו לא שכח: חישמלנו את העץ.

מצמידים לעץ שתי אלקטרודות, מעבירים זרם, והחשמל מוצא לבד את הדרך הכי יפה לעבור — צורב בעץ ענפים שחורים מסועפים שנראים כמו ברק קפוא או שורשים של עץ עתיק. אין שני לוחות שיוצאים אותו דבר. עמדנו מסביב כמו ילדים ופשוט הסתכלנו איך הצורות נולדות.

אחר כך צבענו — מי בגוון עץ טבעי, מי בגוונים כהים ועשירים — ולבסוף הברגנו הכול יחד: לוח אל לוח, זווית אל זווית, עד שנולד מדף נוי מהמם ופרקטי שכל אחד לקח הביתה. יש משהו מאוד מספק בלתלות על הקיר משהו שבנית במו ידיך.

תחנה אחרונה: אוכל טריפוליטאי משובח אצל גואטה

ואיך חותמים יום כזה? באוכל, כמובן. הלכנו כמה דקות ברגל אל מסעדת גואטה ביפו — מוסד של אוכל טריפוליטאי ביתי — והתיישבנו לארוחת צהריים שגם עכשיו, כשאני כותב עליה, הבטן שלי נאנחת מגעגוע.

קוסקוס אוורירי שמתפרק בכפית, חריימה עם חריפות שמתגנבת לאט, תבשילים שמגיעים בקצב שלא מאפשר לצלחת להתרוקן, לחם טרי לניגובים ולימונדה קרה. השולחן התמלא, הידיים נשלחו לכל הכיוונים, ובין ביס לביס עוד הספקנו לסכם את הקורס ולצחוק על הרגעים שהיו.

מילה לסיום — ותודה אחת גדולה

הכול היה מושלם, באמת. אבל מעבר לחוויות, מה שנשאר זה האנשים. תודה לכל העוסקים במלאכה — לצוות שתכנן כל פרט ביום הזה, למדריכי הסדנאות, ולחברים לקורס שהפכו קבוצה של זרים למשפחה קטנה.

ותודה מיוחדת לשני, מדריכת הקורס שלנו, שליוותה אותנו מהמפגש הראשון ועד הקוסקוס האחרון. שני לימדה אותנו כלים חשובים — והכי חשוב, פרקטיים: כאלה שאפשר לקחת מחר בבוקר לעבודה, לקהילה ולחיים עצמם. יש ציפיות גבוהות מכל מי שהשתתף בקורס הזה, ואחרי היום הזה אני מבין למה — וגם מרגיש מוכן לעמוד בהן.

אז אם במקרה מציעים לכם להצטרף לקורס מנהיגות כזה — אל תהססו. ואם אתם סתם מחפשים יום טוב: משקפי מציאות רבודה, קצת נגרות, והרבה אוכל טריפוליטאי. סדר היום הזה מנצח.